המטרה המרכזית של הטיפול הפסיכולוגי, מנקודת ראות המטופל, היא לשפר את מודעותו העצמית ואיכות חייו הנפשית והרגשית , ולהביאו לרמת תפקוד שתאפשר השתלבות אפקטיבית במסגרות החיים בהם יחפוץ לחיות. הפסיכולוגיה החיובית מתמקדת ב ''אושרו'' של המטופל.
הכלים, המבנה הדידקטי,והמתודולוגיה של שיטות הטיפול השונות מכוונים לעסוק במרכיבי ה ''אישיות'' של המטופל. זהו ''האובייקט'' המרכזי. ברבות מהגישות הטיפוליות הופך הקשר בין המטפל למטופל, '' ההעברה'', לכלי טיפולי מרכזי. הגישות ההתנהגותיות והפסיכולוגיה החיובית ''הולכות צעד אחד קדימה'' ועוסקות בדפוסי התפקוד וההתנהלות עצמם, ובגורמים שונים במציאות בכלל ובמציאות חייו של המטופל בפרט, היכולים להשפיע ולתרום לאיכות חייו ול ''אושרו''. – וגם אלה כמובן, מנקודת מוצא דידקטית של המשתנים הנפשיים והרגשיים. – ''להעביר'' את המטופל ממצב של איכות חיים נפשית ורגשית ורמת מודעות עצמית נמוכות , למצב של מודעות עצמית ואיכות חיים נפשית ורגשית המאפשרת תפקוד אופטימאלי, תוך שאיפה לשיפור ואפילו אושר. התהליך הטיפולי אורך בדרך כלל כשנה,שנתיים, שלוש, ויותר, בהיותו מכוון ליצור מודעות והכרה עצמית בעלי פוטנציאל יצירת שינוי משמעותי במצבו הנפשי והרגשי של המטופל ובתפקודו במציאות. בקשר זה, המטפל הוא בעל המקצוע והמומחה.
* דברים אלה נאמרים בזהירות ובהכללה שכן קיימים הבדלי גישות משמעותיים בין האסכולות והגישות הטיפוליות השונות. ולכן, הצגת הדברים כאן היא בעיקר מנקודת ראות ציפיות המטופל.
המטרה המרכזית של האימון האישי היא להביא את המתאמן לרמת ההצלחה הגבוהה והמתאימה לו ביותר במסגרות חייו השונות ובעבודתו.
כלי האימון מכוונים לעסוק במציאות חייו של המתאמן. מציאות זו היא ''האובייקט'' העיקרי של האימון. זאת, תוך הבהרת חזונו האישי, התמקדות בזיהוי ואיתור התוצאות אשר בפועל יובילו למימוש חזון זה, בבניית תכנית פעולה להשגתן, ובליווי בפועל של תהליך הביצוע. האימון אינו אמור לעסוק בשום צורה במצבו ומאפייניו הנפשיים של המתאמן, ו/או בעברו מההיבט הפסיכולוגי. זהו קשר מקצועי בין שותפים, העוסק באופן מקצועי במצבו הקיומי של המתאמן ביחס לחזונו, ובצורה בה המתאמן חי ופועל במציאות.
נקודת המוצא של האימון היא ש: ''המתאמן הוא המומחה לחייו ולעבודתו, הוא שלם, בעל תושייה, ויצירתי.'' ''מומחיות'' זו מתגלה במהלך האימון על ידי המתאמן, ומתורגמת לחזון ותכנית פעולה.
הקשר ''מאמן – מתאמן'' הוא אחד מ ''כלי'' האימון, כאשר מרכז הכובד של ''ההתחברות הרגשית'' הוא בהתחברותו הרגשית של המתאמן לחזונו ולתוצאות במציאות, והפיכתן לגורם מניע מרכזי בחייו לפחות בתקופת האימון. - ''להעביר'' את המתאמן ממצב בו אילוצי ונתוני המציאות ותוצאות ''העבר'', הן אלה שמניעות אותו, - למצב בו הוא מונע על ידי חזונו ותוצאות עתידיות נכונות, מתאימות, ומספקות יותר.
למעשה זהו ''עוד צעד אחד קדימה'', ''לתוך ''המציאות'' העתידית, העוסק ב ''הצלחה'' עצמה. תהליך האימון הוא תהליך קצר הנע בין שבועות לחודשים. ומכוון, בסופו של דבר, לבנות תכנית פעולה המתייחסת למכלול מצבו של המתאמן כנתון- כולל מצבו הנפשי והרגשי, יכולותיו, כישוריו,רמת תפקודו,והמשאבים העומדים לרשותו, וכו',- ולפעול למימושה.
ניתן לראות באימון האישי תהליך ממשיך ומשלים לטיפול הפסיכולוגי. מעין יישום והבאה לידי ביטוי במונחי תוצאות והצלחה, את ההישגים הנפשיים, הרגשיים, והתודעתיים שהושגו במהלך הטיפול. לעיתים, יתגלה במהלך האימון כי המתאמן נדרש לטיפול, לפני שיתמקד בהישגים במציאות. ולעיתים, יתברר במהלך הטיפול כי המטופל כבר ''בשל'' להתחיל ולהתמודד עם מימושו העצמי במציאות.
מעורבותו של המאמן במציאות חייו השוטפת של המתאמן ,ברמות שונות על פי הנדרש, ומעבר ל ''מפגשי השיחות'', היא חלק מתהליך האימון. הטיפול הפסיכולוגי עוסק בעיקר במצבו הנפשי, הרגשי, ובתפקודו של המטופל[ בהכללה ]. האימון עוסק בחזונו, ובהשגת התוצאות המובילות למימושו.הבחירה בין השניים היא פועל יוצא של מצבו וצרכיו של הלקוח.השאלות המרכזיות אותן שואל הטיפול הפסיכולוגי [בהכללה], הן: מהו מצבו ואפיונו הנפשי והרגשי של המטופל? מהי רמת מודעותו העצמית? מה גורם לפגיעה באיכות חייו הנפשיים והרגשיים? כיצד משפיע הדבר על תפקודו במציאות? כיצד למנוע פגיעה זו ולשפר את המצב הנפשי,הרגשי, והתפקודי? מהם הגורמים במציאות היכולים לתרום לשיפור מצבו ואו אושרו? השאלות המרכזיות אותן שואל האימון האישי הן: היכן המתאמן נמצא היום? לאן ולמה הוא שואף להגיע בעתיד? מה צריך ומה הוא מוכן לעשות עבור זה? כיצד הופכים את החזון למציאות? מה עושים ''מחר בבוקר''? ובמשפט אחד, ניתן לומר ש: הפסיכולוגיה מנסה להבריא ולשפר את 'המצב', ואילו האימון מנסה להשיג את המקסימום האפשרי ב ''מצב'' כמו שהוא. שניהם חשובים ומשמעותיים.
